טורונטו מצולמת מהאי.

אני אוהבת את הרעיון של טבע. אני גם אוהבת את הרעיון שלי בטבע – בבקתה מרוחקת, 

באמצע יער, במדבר, על ההר, מקשיבה לשקט, נטולת ויי פיי, מתרגלת מדיטציה.

הבעיה מתחילה ברגע שהפנטזיה הופכת למציאות, ובמציאות אני וטבע זה שמן ומים.

זה מסוג הדברים האלה שתמיד נדחים לסופ"ש אחרי הבא, לא מוקדם מידי בבוקר, לא כשחם, לא כשקר, 

לא רחוק מידי ולא ליותר מידי זמן.

מה לובשים ל"טבע"?  משהו שלא חבל להרוס – ואני עובדת קשה כדי ליצור מלתחה שבה כל פריט הוא

משהו שאני מאוד אוהבת. כל מה ש"שלא חבל להרוס" כבר מזמן הלך לתרומה.

מבחינתי חוף הים הוא המקום היחיד במציאות היום יומית שלנו שהוא "טבע" אמיתי. במעבר חד של כמה

עשרות מטרים בודדים אפשר לעבור מהטיילת\מלון לתוך המים שהם כל מה שהעיר לא.

הים הוא "טבע נגיש" שלא דורש יציאה מהעיר, נעלי הליכה או בגדים "שלא איכפת לנו להרוס".

האוקיאנוס השקט – חוף בוונקובר

ציר זמן שלי בטבע:

הגעתי – יפה פה, אני צריכה לעשות את זה יותר!

15 דקות  – כן, בהחלט נחמד…

אחרי שעה  – אוקיי… נחמד וזה אבל הבנתי את הרעיון, יש פה עצים\הרים\מפלים.

אחרי שעה וחצי – טוב כמה זמן כבר עבר, בא לי קפה!

אחרי שעתיים – זה לא אנושי, חם\קר לי, אני צריכה שירותים וקפה, מתי זה נגמר?

גם אם זה קרוע לא אומר ש"לא איכפת לי להרוס את זה".